1. התובע הוא בעל סוכנות לתיווך מקרקעין.
הנתבע היה בעלים של דירה בפרדס חנה, וביום 7/12/06 חתם על הסכם תיווך מול הסוכנת ירדנה שגיא, ממשרדו של התובע.
2. על פי ההסכם להזמנת שרותי תיווך (להלן - ההסכם) נקבעו דמי התיווך, שאותם יקבל התובע אם תבוצע עיסקה באמצעותו, באופן שאלה יחושבו כדלקמן:
"המוכרים רוצים ביד 120,000 דולר ומעל ה- 120,000 דולר כל סכום יחשב כעמלת תיווך".
הדברים האמורים רשומים בכתב יד, בסעיף שהוסף בשולי ההסכם, ואילו הכיתוב הסטנדרטי, לפיו שיעור העמלה יהיה 2%, נמחק באמצעות קו שהועבר עליו.
3. אין מחלוקת על כך שהבית נמכר מהנתבע לצד ג' בעקבות זכרון דברים שנעשה ביום 28.2.08 ואשר בעקבותיו נחתם ביום 13.3.08 הסכם מכר בין הנתבע לצד ג'.
4. לטענת התובע, הוא שהביא את הקונה אל הנתבע ולפיכך, ובהתאם להסכם להזמנת שרותי תיווך, חב לו הנתבע דמי תיווך בגין העיסקה.
לטענת התובע, מאחר שהבית נמכר בעבור שווי דולרי של 167,058 דולר (568,000 ש"ח), חב הנתבע בדמי תיווך בשיעור של 47,058 דולר ושוויו של סכום זה בשקלים, ליום חתימת החוזה, היה 159,997 ש"ח.
5. לטענת התובע, רק לפנים משורת הדין הוא מעמיד את תביעתו על סכום ההפרש
בשקלים בין התמורה שביקש הנתבע ביום החתימה על הסכם שרותי התיווך לבין התמורה שקיבל בפועל.
במועד החתימה על הסכם שירותי התיווך היה שווים בשקלים של 120,000 דולר - 503,760 ש"ח ואילו הבית נמכר בפועל בסכום של 568,000 ש"ח, לפיכך העמיד התובע את התביעה על סך של 64,240 ש"ח, כאשר לטענתו, סכום זה הוא לפנים משורת הדין.
6. הנתבע מודה, בבקשת הרשות להתגונן שהפכה להיות כתב ההגנה מטעמו, כי חתם על ההסכם, ואולם, לטענתו, בעת החתימה הובטח לו על ידי הגב' שגיא, נציגת התובע, כי תוקף ההסכם יהיה ל- 6 חודשים בלבד וכי לאחר תקופה זו יפוג תוקף ההסכם.
הנתבע טען גם כי המחיר שצויין על גבי ההסכם היה מחיר שהיה אמנם רלוונטי במועד החתימה על ההסכם, דצמבר 2006, ואולם, מחירי הנדל"ן עלו בצורה ניכרת מאז שנחתם ההסכם ועד שנמכר הבית בפועל וגם מטעם זה פג תוקפו של ההסכם.
7. עוד טען הנתבע כי במהלך כל התקופה, שמאז חתימת ההסכם ועד לפגישה שקדמה להסכם המכר ב- 2/08, לא הוצע לו קונה כלשהו ממשרד התובע. לטענתו, כאשר ב- 2/08 פנו אליו הסוכנים קובי אבן שושן ויניב גוטפריד ממשרד התובע לא עלה על דעתו כי אלה מסתמכים על ההסכם בדבר שרותי התיווך שעליו חתם מול הסוכנת ירדנה שגיא, יותר משנה קודם לכן, והסוכנים לא הזכירו כלל את ההסכם הזה.
8. עוד טען הנתבע כי הסוכנים הבטיחו לו מפורשות כי לא יחוייב בדמי תיווך עבור העיסקה אם יסכים למכור את הבית לקונה מטעמם, זאת משום, שבאותה עת ניהל הנתבע מו"מ עם קונים אחרים שהגיעו לביתו שלא באמצעות סוכנות תיווך.
הנתבע טוען כי בנסיבות האלה אין לחייב אותו בדמי תיווך על פי ההסכם נשוא התביעה ומאחר שאין הסכם דמי תיווך אחר, ממילא יש לדחות את התביעה כנגדו.
9. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת כל העדים ואת טיעוני ב"כ הצדדים בתום הדיון, אני מחליטה לדחות את התביעה.
שוכנעתי חד משמעית כי ההסכם נשוא התביעה לא היה בתוקף בעת מכירת הדירה ולא היה לכן מקום לחייב מכוחו את הנתבע בדמי תיווך בגין העיסקה.
10. זאת, חרף העובדה כי אני דוחה את טענת הנתבע, כאילו תוקף ההסכם הוגבל
מלכתחילה ל- 6 חודשים וכי סוכם מראש כי בתום תקופה זו יפוג תוקף ההסכם.
11. מהתיקונים, שעשו הצדדים על גבי ההסכם שצורף לכתב התביעה, ברור כי הנתבע ידע היטב לשמור על זכויותיו והקפיד כי ירשמו בהסכם ההוראות הרלוונטיות לדמי התיווך ורק אז חתם עליו.